מעגל וציר במחול תיאטרלי

מאת ד"ר הניה רוטנברג

"המעגל מהווה את התנועה המלאה והמושלמת"

ואסלב ניז'ינסקי.[i]

"אין לך עיגול בעולם שאינו נעשה מתוך נקודה אחת העומדת באמצע [...]

ונקודה זו העומדת באמצע נוטלת את כל האור ומאירה לגוף ונאור הכל."

ישעיהו תשבי[ii]

 

המעגל מהווה את אחת הצורות המרכזיות בריקוד. במהותו הוא תבנית דינמית, בסיס לכל תנועה סיבובית ותנועה מתמדת, כשלמוטיב הצורני נלוות משמעויות מבניות-תנועתיות וחברתיות-הסטוריות.[iii] בשל צורתו – אין לו התחלה ואין לו סוף – הוא מסמל את הקוסמי והנצח. בשפה כוראוגרפית מסמן המעגל סדר חברתי או את הפרתו, ומכיוון שאין לו התחלה או סוף, הוא נושא עמו מטען סמלי שוויוני, המחזק את אחדות הרוקדים האוחזים זה בידי זה, ואת תחושת האחווה והשיתוף של הקבוצה. גם למבט הרוקדים במעגל יש משמעות: בין אם הוא מופנה פנימה לעבר הרוקדים, או החוצה לעבר העולם.

המחול התאטרלי משאיל את מוטיב המעגל מריקוד העם והחברה על מנת להתמודד עם סוגיות חברתיות-פוליטיות כמו מגדר, הטמעת היחיד בתוך הכלל, היחיד מול הקבוצה, השלכות של פריצת המעגל והתפוררותו, וחיפוש אחר קול יצירתי או מבע תנועתי אישי.

 

הורה (2009) של אוהד נהרין ללהקת בת-שבע, מתכתב עם ריקוד עם ישראלי בעל אותו השם. ההורה, ריקוד העם הישראלי, הוא ריקוד מעגל בעל אופי דתי-אקסטטי בתרבות החלוצית המזוהה עם האתוס של הציונות וישראל. הריקוד מדגיש את הצורך לחזק ולהתחזק, את הישאבות היחיד לתוך המעגל הקבוצתי ואת היטמעותו בעדה המלוכדת.[iv] נהרין שומר על היסודות הללו רק כזכרון מהדהד בריקודו, שבו לכל אחד מאחד עשר הרקדנים אוצר תנועות משלו. לאורך כל הריקוד הוא מפזר "איזכורים, התייחסויות וציטוטים מוכרים שמאובזרים במגירות הזיכרון" והופך אותם לחוויות חדשות, לעיתים בהתייחסות הומוריסטית.[v] בלהקה שאין בה כוכבים במכוון, בוחר נהרין להבליט ולהדגיש את ה"גוונים השונים שבתוך האנסמבל הנפלא הזה, שכוחו אדיר כקבוצה, לא פחות מאשר ביחידים שמרכיבים אותו".[vi] חווית צפייה זו היא המושכת באיטיות את הצופים פנימה, אל ההתרחשות בתוך קופסת הבמה השטופה ירוק. 

אחד הריקודים הבולטים המדגישים את מרכז המעגל ביחס להיקפו הוא פולחן האביב (1913) של וצלב ניז'ינסקי לבלט רוס. 

 

ההשראה הוא פולחן פגאני ברוסיה הקדומה, מנהג סלאבי שבו בלילה הקצר ביותר בשנה, ה-21 ביוני, נשים וגברים עירומים יוצאים לנהר לרחוץ ולקיים יחסי מין. הריקוד היה נסיון להציג התעוררות רגשות אנוש בחברה פרימיטיבית. בחלקו הראשון רוקדים חברי השבט ריקוד פולחן של הערצה לאדמה. בשני, נערה צעירה הנבחרת על ידי השבט, נאלצת לרקוד עד מותה מאפיסת כוחות. היא מסמלת את מרכז המעגל שסביבו מתרחש הטקס על ידי נערות השבט הרוקדות בתנועה אקסטטית. מעגל הנערות הסוגר עליה, אינו מאפשר לה להימלט ולחזור אל מעגל החיים והתנועה המתמדת. גם בשאר הריקוד נעים הרקדנים במעגלים, המפוזרים כמו ביד מקרית על הבמה, כשפניהם מופנות לעיתים כלפי פנים המעגל. גילויי המיניות בריקוד בוטאו בתנועות ובמחוות 'פרימיטיביות' שנראו לראשונה על הבמה במסגרת סגנון הבלט הקלאסי מסורתי. אבל יותר מכל עוסק הבלט במצבן הנפשי של הנפשות הפועלות, כשחיים ומוות שזורים לצלילי המקצבים המהדהדים של סטרווינסקי.

הריקוד שוחזר לראשונה ב-1979 על ידי מיליסנט הודסון, והוצג ב-1987 על ידי בלט ג'ופרי בארה"ב. בין הכוראוגרפים הידועים שעיבדו את הריקוד: פינה באוש ב-1975; מרתה גראהם ב-1984; אנז'לין פרלז'וקאז' ב-2001; ועמנואל גת ב-2004.   

ריקוד אחר שמדגיש את מרכז המעגל הוא בולרו (1961) של מוריס בז'אר לבלט המאה העשרים.

 הריקוד נוצר כסולו אירוטי ופרובוקטיבי לבלרינה דוסקה סיפניוס (Sifnios). על במה עגולה ומוגבהת, כמו שולחן בטברנה ספרדית, רוקדת כוהנת פולחן אירוטי-היפנוטי המהווה את מרכז המעגל אותו סובבים כארבעים גברים. הרקדנית מעוררת את הגברים היושבים על כסאות, עד שהם מזדקפים, וסובבים אותה בריקוד. המתח המיני מתעצם עם התגברות המוזיקה של רוול, ומתפרק כשהיא כשהרקדנית קורסת לרצפה והרקדנים קופצים ונוחתים על רצפת הבמה המוגבהת באפיסת כוחות.  

בין הביצועים הבולטים של הריקוד: חורחה דון - 1966; מאיה פליסצקאיה - 1975; ניקולא לה ריש (le Riche); או סילבי גיים (Guillem).

Fase 1982 של אנה תרסה דה קירסמייקר מבוסס גם הוא על צורת המעגל. הריקוד, המורכב משלושה דואטים וסולו אחד, נוצר למוזיקה הרפטיטיבית של סטיב רייך. דה קירסמייקר משתמשת במבנה המוזיקלי כדי לפתח ניב תנועתי עצמאי שאינו משרטט את המוזיקה, אלא מוסיף לה מימד חדש. המוזיקה והריקוד מתחילים על בסיס עקרון של תהליך התפתחות שמתרחש באמצעות שינויים זעירים. ב-Piano Phase שתי הנשים מסתובבות סביב הציר של עצמן ומתנודדות בקווים מקבילים; ב-Come Out הן נטועות בתנוחה על שרפרפים, כשהן מתפתלות ומנופפות ב ידיהן; ב-Violin Phase  דה קירסמייקר משרטטת צורת מנדלה כשהיא נעה בתנודות שמצטברות ומתחילות לפרוח ככל שהיא משרטטת ברגליה בקפדנות את המסלול המעגלי שעובר כל הזמן דרך מרכזו;[i] ב-Clapping Music שתי הרקדניות רצות על המקום תוך כדי תנועה הדרגתית באלכסון.

צורת המעגל מהווה בסיס צורני של לידת הפניקס (2004) התומך במסר שלו, ברעיון ההתפתחות האינסופית.  לידת הפניקס, מחול אקולוגי אישי, נוצר על ידי נועה ורטהיים ללהקת ורטיגו ועוסק בדיאלוג בין האדם לבין מקום. במהלך המופע הרקדנים, הכוראוגרפיה, המוזיקה והקהל מתחברים וחשופים לעוצמת הטבע, לאדמה, לעונות השנה, למקום, לגוף, לפעימות הלב, לזמן, למראות, לצלילים ולתחושות, ולייחוד של האדם השב ונולד באמנות. הקהל יושב על שרפרפים קטנים או כריות בהיקף זירת הריקוד, ויכול לחוש את נשימת הרקדנים וזיעתם. הוא רואה מקרוב מאוד את התפלשותם באדמה, ואת הדיאלוגים ביניהם. אתוס הפניקס, עוף החול האגדי, מסמל את האדם ואת האמנות המתגלים בתחילת המופע ונעלמים בסופו מבלי להשאיר עקבות, עד לבריאתו מחדש בארוע ובמקום אחרים.[i] הנושא מגולם באמצעות תנועה אותנטית ויומיומית שבוחנת את מוטיב המעגליות והחזרתיות של החיים בטבע. הכיפה הגאודזית הגדולה, של לידת הפניקס, ממוקמת מחוץ לאולם התאטרון המסורתי. הריקוד מתחיל עם האור הטבעי הדועך לקראת שקיעה, ומתמזג בהמשך עם התאורה הנענית לאור הטבעי של הזריחה, לקראת סיומו. הכיפה הסגורה בפני עצמו אך פתוחה אל הנוף מאפשרת את חדירת האלמנטים של הטבע לתוך הארוע המחולי, ושומרת על הזרימה בין הפנים לבין החוץ, בין האמנות לבין המציאות. 

לסיכום, ריקודים אלה מדגימים דרכים שונות להשתמש בצורת המעגל על ידי כוראוגרפים שונים, בזמנים שונים ובסוגות ריקוד שונות. נהרין מפורר את המעגל כדי להתייחס לאתוס החלוצים לפני קום המדינה. ריקודי הפולחן של ניז'ינסקי ובז'אר בעלי סממנים אירוטיים, ומדגישים את נקודת המרכז של המעגל. ואילו יצירותיהן של קירסמייקר וורטהיים מבוצעות גם מחוץ לבמת התאטרון, ויוצרות זיקה עם ביטויים של המעגל בתרבויות אחרות.   

 

ד"ר הניה רוטנברג היא חוקרת מחול העומדת בראש מגמת תאטרון-מחול, המכללה האקדמית גליל מערבי; מרצה בבית הספר לאמנויות המחול, סמינר הקיבוצים; יוזמת וחברה בועדת היגוי של אגודה הישראלית לחקר המחול. עורכת שותפה של האסופות רב-קוליות ושיח מחול בישראל (רסלינג, 2009) ושרה לוי-תנאי: חיים של יצירה (רסלינג, 2015).

 

הערות  ומקורות

[1]  נאמן, נירה., וברטל, לאה. התנועה מודעות ויצירה. תל אביב: ספרית פועלים, 1978, עמ' 77.

[2]  ספר הזהר, כרך א', רמז

[3]  נאמן וברטל, 1978

[4]  אלמוג, עוז. הצבר – דיוקן. תל אביב: עם עובד / ספרית אפקים, 2004, עמ' 360.

[5]  יודילוביץ', מרב. רוקדים במעגל. Ynet, 11 במאי, 2009.

[6]  יודילוביץ', מרב. אחד בשביל כולם. Ynet, 10 ביוני, 2009.

[7]  המנדלה (מעגל בסנסקריט) היא דיאגרמה סימבולית המורכבת מעיגול המכיל בתוכו ציור או סימן גרפי אחר. הדפוס המנדלי קיים בתרבויות רבות בעולם (ציור המנדלה בחול צבעוני בטיבט, "הינטרה" ההינדית, ה"אנסו" ביפן המצוייר במכחול מיוחד, הרוזטות בנצרות המאפשרות חדירת אור אלוהי, המנדלה המצויירת בחול אצל האינידאנים, סיפור חוני המעגל ביהדות, ועוד). ברוב המנדלות יש מרכז משמעותי וממנו מצוירים הקשרים של הארה או מאפיינים של בודהיסטווה (ישות מוארת). 

[8]  הפניקס או "ציפור האש הקדושה", כפי שהוא נקרא בשפות אחדות, מופיע במיתולוגיה היוונית והמצרית והתגלגל גם למיתולוגיות אחרות. הפניקס הוא עוף ממין זכר החי במדבר במשך זמן אגדי, אינו מתרבה, מכיוון שאין לו מין נקבי, אבל לקראת סיום מעגל חיו הוא בונה לו קן מענפי קינמון, ומעלה את עצמו באש. הפניקס קם לתחייה מתוך אפרו, עוטף את שארית האפר בקליפה עשויה מור ומביא ל"עיר השמש" במצרים (הליופוליס), הקרויה על שמו של אל השמש המצרי.